דבורה יוצאת מן הכתה ופונה בזריזות לחדר המורות. את ערמת המבחנים שסיימה זה עתה לאסוף מן הבנות – היא מחביאה עמוק עמוק בתא שלה, ונועלת אותו אחריה. היא לא לוקחת את הערמה הביתה עכשו, כדי לא להתפתות לבדוק אותה היום.

אין מצב! היא לא יכולה להספיק, וחבל שהערמה תציץ אליה מן הילקוט ותדריך את מנוחתה. היא מהנהנת לשלום למזכירה שחולפת על פניה, ומציצה לחדר המנהלת, כדי לברך גם אותה בהמשך יום נעים. עוד שלוש דקות יעבור בחוץ האוטובוס שלה, והיא חייבת להספיק אותו, חייבת. שני מליון עיסוקים יש לה, מתוכננים ממזמן ליום הזה. היא חייבת להספיק לפחות חלק מהם.

דבורה עולה על האוטובוס. מלא כרגיל. שעת צהריים… מה, באמת 'אגד' לא יודעים שכל האוטובוסים האלה דחוסים עד אפס מקום? למה אינם יכולים לשלוח כמה אוטובוסים לתגבור, כדי להוריד את הלחץ? וכי איננה משלמת מחיר מלא עבור הנסיעה הקצרה הזאת?
'עוד פעם המחשבות שלא מובילות לשום מקום'. היא אומרת לעצמה בביקורת. "די כבר, תתחילי לחשוב מה הולך להיות היום". היא מנסה לפנות את המרחב הפנימי בתוכה, ועיניה נתקלות בערמה מקופלת היטב של ניירות מתחת למושב שמולו היא עומדת.

"נפל לך משהו", היא אומרת לאיש שיושב שם. הוא מתכופף ורואה את הערמה, אבל מניד בראשו לשלילה. "לא שלי". הוא ממשיך להביט קדימה. דבורה רוכנת ומרימה את הערמה. תחושה לא מוסברת מאותת לה להביט לתוכו – ובכן, יש שם כסף. שטרות ירוקים. נשימתה נעצרת.

"מישהו כאן איבד משהו?" היא שואלת בקול, מקפידה שהשטרות לא יבלטו מתוך הניירת. האנשים מביטים בה ובערמה, ומשיבים במשיכת כתף, באמירת 'לא שלי' או בבהיה אדישה דרך החלון.

דבורה יורדת בתחנה הסמוכה לביתה, ויודעת שסדר היום שלה השתנה לגמרי. מישהו איבד כסף, וללא ספק הוא מסתובב כעת כמו ארי בסוגר. איך מאתרים אותו? איך אפשר למצוא את האדם המסויים הזה, שעכשו זקוק לחבילה שיש בידה יותר מלכל דבר אחר?
היא ניגשת הצידה ובוחנת את הערמה. ספירה קצרה מגלה לה עשר אלף דולר. עשר אלף דולר! זה לא סכום של מה בכך. מן הניירות האחרים היא לא יכולה ללמוד דבר על זהותו של המאבד, אבל הם יוכלו להוות סימן רציני כאשר ימצא הטוען לסכום.

מיד, על אתר, היא מוציאה דף ועט )מורה או לא מורה?( וכותבת מודעה של השבת אבדה. נמצא סכום כסף הגון. היא רושמת את מספר הפלאפון שלה ומצמידה לתחנה. האם יש בזה טעם? האם המאבד יעבור בתחנה הזו בדיוק? הרי הוא ירד הרבה לפניה…
ואפילו אם יעבור, האם יראה את המודעה שלה, קטנה וחיוורת ונחבאת בצל ים המודעות?

הבית שלה מחכה לה, עם שני מליון המטלות שהיא תכננה להיום. היא מזיזה בגבורה הכל הצידה, וחושבת מה עליה לעשות. עשר אלף דולר! בשביל מה לוקח אדם אתו בכיס עשר אלף דולר?
לשלם תשלום רציני? להחזיר חוב? לתת למישהו הלוואה? כל אופציה מעלה בדעתה את כאבי הלב האפשריים של המאבד – – – אם היא היתה מאבדת עשר אלף דולר, לא היתה יודעת את נפשה. ועכשו, ברגעים אלו ממש, מסתובב בעיר מישהו במצב הזה בדיוק…
היא לא מוצאת מנוח לעצמה.

כשהילדים חוזרים הביתה ובמקום ארוחת צהריים הם מוצאים אמא מבולבלת וטרודה, היא מחליטה לשתף אותם. העינים שלהם נעשות כנות ומשתתפות כל כך… הם מלאי רחמים, וכבר יש להם אלף רעיונות מה לעשות כדי לאתר את המוצא האבוד.
בין שלל הרעיונות הם מציעים להתקשר לגמ"חים הגדולים ולברר אם מישהו היה אמור להחזיר היום עשר אלף דולר…

הרעיון נראה לה. לדבורה. היא מרימה טלפון לגמ"ח מפורסם, והאיש שמרים מן הצד השני שומע את הענין. "אנחנו לא מפרסמים על כסף שנמצא", הוא משיב בהחלטיות. "פשוט,משום שזה מזמן נוכלים. אנשים רואים סיכוי לכסף קל – ומשם ואילך אי אפשר לצפות את התנהגותם. אם אינך יכולה לגייס מאבטח צמוד, אני לא ממליץ לכתוב או לפרסם שנמצא סכום כסף הגון".

היא שומעת, והדברים הגיוניים כל כך. מצד שני – הם מכפילים את  התסכול ואת המתח: איך בכל זאת היא תאתר את המאבד?!
היא בקושי זוכרת את המודעה האחת שתלתה בצהריים. ממילא היא לא באמת רלוונטית. רק להיזהר מנוכלים. זה כן.

"נתרום לקופת העיר!" מציע הבן שלה, שלוימי, כשהוא רואה אותה כל כך מוטרדת. "מה הבעיה, אמא? תתרמי – ותראי שתמצאי את המאבד!" הפנים של דבורה אורות. לפעמים ילדים הם כל כך פשוטים וכל כך חכמים!

היא מתקשרת לקופה ותורמת באשראי. המוקדנית לא מבינה אותה. "איבדת סכום כסף ואת רוצה למצוא אותו?" היא שואלת שוב, כדי לברר. "לא, מצאתי סכום כסף ואני רוצה למצוא את המאבד, ומהר", מדייקת דבורה. הפקידה רושמת ומעבירה את הבקשה הלא-שגרתית לתפילת גדולי הדור.

ובאותה שעה עצמה, בחלק אחר של העיר, התחולל כל מה שדבורה דמיינה לעצמה.

בהתחלה, הוא היה בטוח שהכסף נמצא בחליפה השניה. זו שהוא לובש לשבת אבל גם לאירועים ולשמחות. אחר כך, כשהתברר שהכסף איננו, הוא הפך את הבית על פיו… הוא לקח את הסכום הזה כדי להחזיר הלואה שהגיע זמן פרעונה – מה הוא יעשה עכשו? אברך, שבשבילו כל שקל הוא מטבע, כל דולר – הוא סכום יקר ערך, ועשר אלף דולר – הוא סכום אגדי – – –

כל המשפחה התגייסה לחיפושים. בבית, בשכונה, ברחוב, בתחנת האוטובוס. שום סימן וזכר. מי יוכל למצוא שטרות אבודים בתוך ירושלים הגדולה? ומי מצא את זה בכלל? עובדים זרים? תיירים? ערביים? יהודים הרחוקים מן הדרך, ולא יודעים מה פרוש 'השבת אבדה'?

מפלס הלחץ עלה ועלה…

עשר אלף דולר! מה הוא יעשה עם הפרעון עכשו? מאיפה ישיג הלוואה אחרת, מהרגע להרגע, ואיך יפרע אותה בכלל? גם ככה הוא חנוק לגמרי…

לאבד עשר אלף דולר. זה נותן מכה חזקה כל כך. העולם שלו התכהה, פתאום.

"אבא, אבל למה אתה דואג?" הפעם היתה זו ילדונת, בתו בת השש, בקולה המתוק והמצייץ. "תתרום לקופת העיר וכל הבעיות יפתרו!" היא ללא ספק שמעה את המשפט הזה ממישהו ולא המציאה אותו, אבל לפחות ידעה לומר אותו במיקום המדוייק.

ההורים שלה הרימו מבטים מופתעים, ומבטם נפגש זה בזו. מה שאמת – אמת.

על המקום הרים האב טלפון למוקד "קופת העיר". הוא ביקש, מה שמבקשים עשרות )!!( כל יום, לתרום לקופה, כדי לעורר רחמי שמיים שתימצא אבדתו… אחרי התרומה הוא היה רגוע בהרבה. עוד לא נראה קצה חוט, אבל התחושה כבר היתה שונה לגמרי…
ושתי התרומות האלה, התרומה של דבורה מצד אחד והתרומה של האברך המאבד מן הצד השני, עשו את דרכן למעלה למעלה, ונפגשו בשמיים.

איך הן סידרו את הענינים? איננו יודעים. אולי הן מסרו מידע זו לזו, אולי הן רק צעדו יחד, נרגשות, אל כס בורא עולם, והגישו את מתנת-האהבה של עם שיש כמותו עלי אדמות רק אחד…

עוד באותו ערב, אחת מבנותיו של האברך נקלעה אל התחנה הנכונה, ראתה את המודעה, והתקשרה… אבא שלה אימת את הפרטים, וידע לציין במדוייק מה היה שם, בניירת.
דבורה היתה כל כך שמחה. היא לא יכלה שלא לומר לעצמה בהתרגשות: "וואו, תרמתי לקופת העיר, ואני רואה שזה עבד…"
והוא, מן הצד השני, חשב לעצמו בלב הולם שאולי דווקא זו התרומה שלו, ש'עבדה'…

ובעצם – כנראה ששתיהן גם יחד ….עוד באותו ערב חזרה האבידה לבעליה